בשבילי את תרופה, לנפש, לגוף, לנשמה, רק בלי תופעות לוואי שליליות.

את מרפה ממני כאב ומרפאה לי את הלב.

את כה קרובה ונגישה, בתוכי ומתוכי.

החברה הכי טובה, נאמנה וכנה.

אם אני מצליח להתמסר אלייך, את לפעמים נותנת לי תשובות לשאלות, מלווה ומנחה אותי במסע.

כשאני שר, את יוצרת בי תנועה ורטט בצינורות הגוף, כמו עיסוי פנימי שפותח את ליבי ומשחרר חסימות.

כשאני מנגן את יוצרת בתוכי תדר של ריפוי.

היצירה איתך, הכתיבה, ההלחנה, זה מפגש אמיתי עם עצמי, כמו טיפול נפשי רוחני.

תודה לך מוזיקה שקיבלתי אותך כמתנה בילדותי ונשארת מאז ומתמיד איתי,

בכית איתי, עודדת אותי, ברגעי משבר רבים את מצילה אותי.

את הצינור שמחבר אותי באופן הכי ישיר וטבעי לבריאה, לאור ולאהבה.

עוגן של שפיות, חמלה, הכלה ולפעמים בריחה, בעולם שמרגיש לי לרוב משוגע.

אשתדל ככל יכולתי לחלוק את המתנה שאת בשבילי עם הסביבה,

אחרת את פשוט לא מרפה…

לוקח אחריות על המצב הכלכלי שלי:
לא קופץ מעל הפופיק, גר בבית צנוע, בסביבה שעלות הדיור הגיונית, לא לוקח הלוואות, לא קונה פירות וירקות שלא בעונה או יקרים (ענבים עולים שלושים? אז קונה אפרסקים בשבעה שקלים, זה לא פחות עסיסי וטעים!), אם ממש חייב בגדים, קונה רק בסוף עונה (פתאום יש מעל 70% הנחה)
במקום להשקיע כסף בנופש, מלונות ומותרות (שבעיניי די "ריקים", עשו לנו שטיפת מח ואנו לא באמת צריכים) , אני משקיע אותו בטיפולים ומפגשים משמעותיים ומעצימים שתורמים לי לא לכמה ימים, אלא לכל החיים!
משאיר מאחור את החלום ולא מתחיל להשקיע משאבים רבים בהקלטת האלבום שלי "מלקט", גם כי מצבי הפיזי לא מתאים להתרוצצויות והנפשי ליותר מדי עליות וירידות. אמנם זה ייתן לי סיפוק רב ,אך להיות יום יום בקדמת הבמה במצבי, זה נועד מראש לכשלון ואולי אף סיכון לבריאותי.

לוקח אחריות על המחשבות שלי:
מתחבר ללב, לנשימה, לרגע הזה ומשקיט את המחשבות הטורדניות.
יודע שרובן הן סוג של ניסיון בריחה, הסחות דעת מהעיקר שנמצא עמוק יותר.

לוקח אחריות על הרגשות שלי:
כשמתעורר פחד, שולח אליו אהבה, כשמתעורר כעס, שולח אליו חמלה.
כשמשהו/מישהו מתחיל לעצבן, לוקח נשימה, לא מתפרץ מיד בחזרה ולא מצית מלחמה. משחרר את הפרפקציוניזם שנטמע בי, משתדל לסלוח לעצמי אם טעיתי, כי אני יודע שגם אם נתתי את הנשמה, אין דבר כזה מושלם ויכול להיות שקרתה תוצאה אחרת מאשר היתה הכוונה. העיקר זו הדרך,המסע.
כשאני עייף, פורש משיחה או מפגש, לפני שתהיה אפשרות שאגרר להתנהג בחוסר טקט.
לא "מתייג" או שם סטיגמה על דברים ובמיוחד משתדל להיות רגיש כשיש בסביבה ילדים.
מודע למה שיוצא לי מהפה ומשתדל שזה יהיה מתוך חיבור ללב.
כשמרגיש, מפרגן לאחרים וגם לעצמי בלי חשבון וכשצריך, לא מפחד להגיד את האמת ולהעמיד במקום. מכאן לומדים ומתפתחים.

לוקח אחריות (מוגבלת יותר) על הסביבה שלי:
ממחזר אריזות, נייר, מצמצם שימוש בפלסטיק, לא משאיר זבל אחריי.
מודע כל הזמן לזה שיש לי אחריות כיצור חי בטבע, שאני חלק בלתי נפרד ממנו. לא יתכן שאתייחס אליו כמשקיף מהצד.
מצביע בבחירות, לא מפר בכוונה חוקים, גם אם קיבלתי דוגמא שלילית ממישהו אחר.

לוקח אחריות על החושך שבי, משלים עם זה שתמיד יהיה חלק ממני ,
ומתוך מודעות, קבלה ואהבה גם כלפיו, אני בוחר באור.
למרות המצב הלא פשוט,למרות שלפעמים מרגיש אפילו כאילו חי בתוך סיוט, לא נגרר לדכאון ותחושת הקורבנות, כי תמיד נשאר משהו חיובי שאני עוד יכול לעשות, כמו למשל לכתוב את הפוסט הזה.

לא, איני מאוהב בעצמי.
מושלם?! יש בי גם לא מעט פינות עם לכלוך
אך כן, אני אוהב אותי, שלם, גם כאשר הכל הולך לי הפוך
כי הרי רק על עצמי, אני ואנוכי לספר ידעתי
לרכל על משוררים אחרים?! איני מתנשא!
מהיכן לי לדעת מה בדיוק הם עוברים?
משואתודה על התמיכה במסע, מרים גם לחייכם, חברים יקרים!

השירים כאן הם ציוניוני הדרך של תקופות שעברתי
ועדיין עובר. לא מצטער ולא מתנצל על דבר.
לא מנסה לרצות יותר אף אחד חוץ מאת עצמי
( וזה לא הכי פשוט)

ותודה לאנשים שתומכים, מקשיבים, נותנים רעיונות,
מכוונים, מאמינים וגם לפעמים מכאיבים ומבלבלים,
הרבה בזכותכם נפתחתי, למדתי וחזרתי בכוחות חדשים.
ועוד דרך ארוכה לפני…

זה הניצוץ  שיחבר, ביני-בינך- ובין אחר.

היכל התרבות קצרין, מרץ 2022

בפעם הראשונה ששרתי אותו, מול חברה טובה שבאה לשאול לשלומי, פרצתי בדמעות כמו שלא בכיתי כבר שנים רבות. השיר מתעד את מה שעובר עלי ברוב הימים. מה שרוב האנשים שלא חיים לצידי, לא יודעים, או לא ממש מבינים. כל הזמן, פשוט כל רגע (למעט כמה שעות של הרדמה שעשו לי בבית חולים), אני סובל מכאבים, בלי ממצאים רפואיים משמעותיים, ככה בערך כבר 20 שנים. לפעמים בדרגה מתונה ובערך פעם בשבועיים יש עליה למספר ימים של התקפה, כל פעם באזורים שונים, שכבר הפכו קבועים.

לצערי עם השנים התדירות והעוצמות הולכות ומתחזקות. וככל שהכאבים מתחזקים גם הנפש מתחזקת, לא מפחדת מהם ומתמודדת, עד גבול מסויים שבו היא מותשת ולוקחת פסק זמן מהמאבק. במשך היום היא מוצאת דרכים לבריחה והקלה: מוזיקה,כתיבה, מדיטציה, חברים, יוגה, טבע, חיבוק, עבודה, אהבה ,אבל אז מגיע הלילה ובאמצעו אני מתעורר ובמשך שעות אין לאן ואיך לברוח מהכאבים.

בימים האחרונים שוב בוער בבטן כאילו מישהו שורף אותי מבפנים.
מסתפק בלאחל לעצמי רק לישון הלילה ולא לקום מחר כמו חצי בן אדם.
וגם אם כן, אני לפחות יודע בתוכי שהגעגועים קצרים. מחר בבוקר אוכל להיות שוב מוקף בדברים ואנשים טובים.

לפי מה שסיפרו לי, דודתי, כנערה צעירה, הפרה את מרותו והתגייסה לצבא למרות שהוא התנגד בתוקף ומרוב כעס, הפסיק לדבר איתה במשך כשנה עד היום בו נהרגה.

בבקשה אל תכפו על ילדים את רצונכם, תנו להם ללכת בעקבות ליבם,
אם יש חלום שהם מאמינים בו, תהיו להם מסגרת תומכת.
בדרך כלל ככה גדלים אנשים מאושרים.