מה שקורה בחוץ מעורר אצלי פחד ואימה בפנים בעוצמות אדירות וכמעט משתקות.להדחיק ולהגיד או לשמוע "הכל יהיה בסדר" לא עובד אצלי. עם עוצמות רגש כאלה, ההיגיון פחות עובד. הרגש דורש מענה.
מה כן עובד לי בימים מטורפים כאלו, לפחות מעט, לפחות חלק מהזמן?! לפרוק רגשות מהלב דרך אסוציאציה של צבע. פחות שירים ומילים מורכבות. המגע של היד עם הצבע כמראה של הרגש, לנסות לשחרר כל מחשבה ותפיסה קדומה ולחוש כמו שחשתי כילד.
השחרור מימין יצא ראשון ואחריו השמאלי. אחרי שפרקתי חלק מהפחד, הוסר המסך והתפנה ספייס לצבעים נוספים לתפוס מקום.
מאחל שכל אחד מאיתנו יימצא את הדרכים הכי מתאימות עבורו לנסות לתמרן את הרגשות הקשים, בלי לירות אותם מיד החוצה בלי חשבון ולעורר אותם עוד יותר אצל חברו 
כמה אהבת?