מלנכולי

לטוב הלב, לא לכאב,
חבר שבא ולא עוזב
לרגש שנוגע ולרגע מתקרב

מתכסה עלי שלכת
זכרונות עונה אחרת
רק רגע קר מכל זה נשאר

פקח עיניים מסביבך
יש עולם שלם בך
אל תדאג הכל יהיה בסדר

היתה לי פעם בת, בת כהדס
כתכלת השמיים צבעי עינייה
לוורדי גינתנו דומים פניה

עד שלא נדע שוב קרן אור שתסנוור
לא נוכל מהחלום הרע להתעורר

איך אני אמור לחיות בלי דאגות
מתוקף גורלי כבן אדם

אבל עוד רגע יפרחו כלניות
בכל פינה יתחדשו המנגינות

אבי שבשמיים
שלח ידיים
לאבי שבאדמה

אז מה אם חלפו כבר כל השנים
אפשר שוב להיות לרגע קטנים

עם הזמן יבוא הכוח
אין לי שום מושג איך להמשיך
אני שומע ויודע
עדיין לא מבין

ועלי נגזר לא להיות פה איתך
ברגע האחרון שלך

מאחורי החלום שנגמר
יש חדוות זכרון של מקום מאושר
לרגע שוב איתי

בכל פעם שידך נוגעת
לחיבוק או לסטירה
את כאבי את לא שומעת
את מצבי את לא מבינה

המלאכים בוכים
בדמעות כמו כוכבים
על פניהם מתגלגלים
ואז נופלים

הרוח שלי ריקה
רק עצב עוטף אותה
הנפש קבעה שתיקה
רק להם מחכה

כי להמשיך בדרך בלי כיוון
רק מגביר את הסיכון

רק ביום האחרון כשכל חלק
יצא מהתמונה לדרכו
הבנתי שכל זה נשאר חלק ממני

יונה קטנה ומסכנה,
ישבה לה על חוט חשמל
ופתאום בשניה הגיע רגע הגורל

לטבוע בים של פרחים וצבעים
לחיות את היום בין דמיונות ושירים

כמו הפרחים גם חבריי נובלים
עם תחילת הקיץ הכל נגמר
לבד היום לבד מחר

פוחד אפילו לנסות
מתגעגע לתקופות הטובות

שעת בין ערביים,
שעת השקיעה
לתוך הזיה

בין אהבה לשנאה
הם תמיד מפסידים
בין הרוח לחומר
הם תמיד נקרעים

רוצה אמון, רוצה שלוה,
מכל כיוון תהיה שווה

אין מיצוי ,חסר מגע שייתן לי גיבוי
אולי יוביל לשינוי יסיר את העינוי

את הקמטים שבלב
עוד לא רואים על הפנים

זה לא אותו ים
זו לא אותה שמש
זה לא אותו זמן

יש הכל אבל חסר,
המעט שהוא הרבה

זה לא משחק
בפעם אחת, ברגע,
הפה לא יצחק

הם באו באמצע הרחוב,
רחוב שלא נגמר
כאן אתה כבר לא נשאר

מה יביא איתך הלילה?
בטח לא יביא פתרון

שנלחם בכל הכוח
ועכשיו הוא נובל
על כל ישראל

לא יודע מי אני
ואיפה תמצאי אותי
בטח לא עם הרגלים על הקרקע

אתה שואל את עצמך איפה אלוהים
האם יש בכלל טעם לחיים

ילדים עפים
ילדים לא פוחדים

אין זמן לאהוב
אין זמן גם לכתוב

היתה שנאה אך ניצני האהבה
נרמסו בדרכם אל הפריחה

תן לעולם לפרוח היום
לשמחה לשלוט בכל מקום

אתה היית השונא
אני הייתי האוהב

אני רציתי לאהוב
אתם גרמתם לי לשנוא
ולחשוב שהכל זה לבכות ולסבול

לבד עכשיו,
מול הפסנתר מוציא את רגשותיו
והצלילים ממיסים את הקשיחות

כשאבא גדול, להחזיק לא יכול
את כל המשפחה
אמא קטנה, האם את מוכרחה?

מה לעשות
לבכות זה מיותר
עדיף לדחות זאת למחר

אך בכל זאת אני
מחפש בלי לחדול
ואיני יודע על שום מה

אתה שואל שאלות יותר מדי מסובכות
אתה חושב מחשבות יותר מדי עמוקות
אתה הופך את החיים להר של לחצים

יד קטנה,
אבל יש בה נשמה
אין בה כוח,
אבל יש בה אהבה

משהו בתוכי נשבר
תמיד חיממתי את עצמי
מתי יחממו אותי

חשבת שתהיה חזק
כמו אבן מבפנים
האם טוב לך עכשיו
לדבר אל אבנים?

וזה גם בשבילי
איתך אני מגרד את השאריות
מהילדות שלי

בשבילי את כמו מים, כמו ים
פשוט בלעדיך לא קיים
אלך אחריך לכל מקום בעולם
לא אכפת לי לאן

בכל עולם יש אדם
בכל אדם יש עולם

פרחים זה אהבה
אמר לי פעם איש חכם.
תיקנה אותו האם:
פרחים?! זה דם.

שאלה של זהות,
תראו לי את הדרך
איך לחזור אל המציאות

בעקבות המילים

כיביתי את האור
שלא יראו

גרון יקר, גרון עמוק
אולי הגיע זמן לשתוק

איך אני עכשיו הולך
ואת ישנה בחדרך
אף אחד לא לצידך

כמו שני חופים
אחד נמצא בשפל
השני טובע בגאות
כשמתנתק החבל

אי אפשר להרוג מכונה
ממילא היא כבר מתה מבפנים
מאוחר מדי לצרוח

עצוב לי
וקר לי
קשה לי לדעת
קשה לי לגעת