פילוסופי

אני מלקט פרחים ואוסף חיוכים
מגלה רגעי שלווה בין רעשים

משהו בפנים משתנה
רגע נכנס ויוצא
מי מסתכל על עצמי
אני בורח

והם בעלי מיליארד פרצופים.
ואיך נשמה אחת?
והם כופים דעותיהם על אחרים.

אז מה אם חלפו כבר כל השנים
אפשר שוב להיות לרגע קטנים

איך אני אמור לחיות בלי דאגות
מתוקף גורלי כבן אדם

אם לא לישון כמו בנאדם,
לפחות מלאכים נינוחים
יש להם זמן לעצמם

הכסף לא מושך אותי
נייר לא ישלוט לי בחיי
אני תמים יותר מדי

וְאַחֲרֵי שֶׁחָצָה הָאָדָם אֶת הַיָּם
וְהִגִּיעַ לַצַּד הַשֵּׁנִי, הַמּוּאָר
כְּלוּם כְּבָר לֹא יִהְיֶה בּוֹ אוֹתוֹ הַדָּבָר

ואז עוד גל מגיע
מפליא כל פעם מחדש
שוטף אותי לרגע
ומותיר אותי נקי

כמו שני חופים
אחד נמצא בשפל
השני טובע בגאות
כשמתנתק החבל

אדם אינו יכול להיות לבדו
בסוף השקט מתחלף בפחד

בין אהבה לשנאה
הם תמיד מפסידים
בין הרוח לחומר
הם תמיד נקרעים

בכל עולם יש אדם
בכל אדם יש עולם

אולי הגורל עוד לא נחרץ
זה מסוכן, אני דואג
רק עוד קצת, שלא ניפרד

קצה חלום נגע בזמן
מישהו שאל לאן
אי אתה הולך, ילד קטן

בשעות קשות נותן את נשמתו
בתפילה קטנה מנציח את דרכו
אבל בסוף כשגם תגיע שעתו
מי יתפלל בשבילו?

אך בכל זאת אני
מחפש בלי לחדול
ואיני יודע על שום מה

העץ עומד במקומו
מתי תבוא כבר רוח סתיו
ותשיל את מעילו

כשהרוח לא נושבת
קרן אור קטנה
יוצאת לעולמה

אתה שואל את עצמך איפה אלוהים
האם יש בכלל טעם לחיים

את הקמטים שבלב
עוד לא רואים על הפנים

לפעמים כשאדם מתאהב,
לפעמים נשבר לו הלב
ותמיד בלי כל הרגשה,
הוא מוצא אהבה חדשה