לוקח אחריות על הגוף שלי:
ממעיט בסוכר,מלח וקמח לבן.
מתענג על הסוכר בפירות והמלח בירקות (הטעמים עם הזמן מתחדדים)
משלב בתזונה הרבה דגנים מלאים וקטניות , כמה שיותר מוצרים טריים ולא מעובדים. אוכל במסעדות, אבל כמה שפחות ורק בהזדמנויות מיוחדות.
משתדל כל יום לעשות לפחות שעה של פעילות גופנית מתונה ומתאימה, לא נכנע בקלות לעייפות הכרונית, כי אני יודע שזה הכרחי בשביל לא להחמיר את הנכות. נכנס למיטה בשעה לא מאוחרת, גם אם שעות לא נרדם, זה גם סוג של מנוחה חשובה.
לא מפיל אחריות על רופאים ותרופות. נעזר בהם רק במצבים הכרחיים ולא כאורח חיים. הם לא אלוהים. וגם אם אגלה שהוא קיים, אני לא מפיל עליו אחריות, כי מי שיכול לעזור לעצמי, זה קודם כל אני וכשאחרים זאת רואים, הם לפעמים גם מצטרפים ומסייעים.
מתרחק ככל יכולתי מאנשים חולים ואם אני חולה, מתחשב ומתרחק מיוזמתי. וכן, שם מסכה, לפחות במקום סגור ציבורי,
אבל לא מוותר על חיבוקים חמים עם חברים קרובים ובריאים.
לוקח אחריות על המצב הכלכלי שלי:
לא קופץ מעל הפופיק, גר בבית צנוע, בסביבה שעלות הדיור הגיונית, לא לוקח הלוואות, לא קונה פירות וירקות שלא בעונה או יקרים (ענבים עולים שלושים? אז קונה אפרסקים בשבעה שקלים, זה לא פחות עסיסי וטעים!), אם ממש חייב בגדים, קונה רק בסוף עונה (פתאום יש מעל 70% הנחה)
במקום להשקיע כסף בנופש, מלונות ומותרות (שבעיניי די "ריקים", עשו לנו שטיפת מח ואנו לא באמת צריכים) , אני משקיע אותו בטיפולים ומפגשים משמעותיים ומעצימים שתורמים לי לא לכמה ימים, אלא לכל החיים!
משאיר מאחור את החלום ולא מתחיל להשקיע משאבים רבים בהקלטת האלבום שלי "מלקט", גם כי מצבי הפיזי לא מתאים להתרוצצויות והנפשי ליותר מדי עליות וירידות. אמנם זה ייתן לי סיפוק רב ,אך להיות יום יום בקדמת הבמה במצבי, זה נועד מראש לכשלון ואולי אף סיכון לבריאותי.
לוקח אחריות על המחשבות שלי:
מתחבר ללב, לנשימה, לרגע הזה ומשקיט את המחשבות הטורדניות.
יודע שרובן הן סוג של ניסיון בריחה, הסחות דעת מהעיקר שנמצא עמוק יותר.
לוקח אחריות על הרגשות שלי:
כשמתעורר פחד, שולח אליו אהבה, כשמתעורר כעס, שולח אליו חמלה.
כשמשהו/מישהו מתחיל לעצבן, לוקח נשימה, לא מתפרץ מיד בחזרה ולא מצית מלחמה. משחרר את הפרפקציוניזם שנטמע בי, משתדל לסלוח לעצמי אם טעיתי, כי אני יודע שגם אם נתתי את הנשמה, אין דבר כזה מושלם ויכול להיות שקרתה תוצאה אחרת מאשר היתה הכוונה. העיקר זו הדרך,המסע.
כשאני עייף, פורש משיחה או מפגש, לפני שתהיה אפשרות שאגרר להתנהג בחוסר טקט.
לא "מתייג" או שם סטיגמה על דברים ובמיוחד משתדל להיות רגיש כשיש בסביבה ילדים.
מודע למה שיוצא לי מהפה ומשתדל שזה יהיה מתוך חיבור ללב.
כשמרגיש, מפרגן לאחרים וגם לעצמי בלי חשבון וכשצריך, לא מפחד להגיד את האמת ולהעמיד במקום. מכאן לומדים ומתפתחים.
לוקח אחריות (מוגבלת יותר) על הסביבה שלי:
ממחזר אריזות, נייר, מצמצם שימוש בפלסטיק, לא משאיר זבל אחריי.
מודע כל הזמן לזה שיש לי אחריות כיצור חי בטבע, שאני חלק בלתי נפרד ממנו. לא יתכן שאתייחס אליו כמשקיף מהצד.
מצביע בבחירות, לא מפר בכוונה חוקים, גם אם קיבלתי דוגמא שלילית ממישהו אחר.
לוקח אחריות על החושך שבי, משלים עם זה שתמיד יהיה חלק ממני ,
ומתוך מודעות, קבלה ואהבה גם כלפיו, אני בוחר באור.
למרות המצב הלא פשוט,למרות שלפעמים מרגיש אפילו כאילו חי בתוך סיוט, לא נגרר לדכאון ותחושת הקורבנות, כי תמיד נשאר משהו חיובי שאני עוד יכול לעשות, כמו למשל לכתוב את הפוסט הזה.
