מלנכולי

לטוב הלב, לא לכאב,
חבר שבא ולא עוזב
לרגש שנוגע ולרגע מתקרב

עם הזמן יבוא הכוח
אין לי שום מושג איך להמשיך
אני שומע ויודע
עדיין לא מבין

מתכסה עלי שלכת
זכרונות עונה אחרת
רק רגע קר מכל זה נשאר

אבל עוד רגע יפרחו כלניות
בכל פינה יתחדשו המנגינות

עד שלא נדע שוב קרן אור שתסנוור
לא נוכל מהחלום הרע להתעורר

חשבת שתהיה חזק
כמו אבן מבפנים
האם טוב לך עכשיו
לדבר אל אבנים?

אתה שואל שאלות יותר מדי מסובכות
אתה חושב מחשבות יותר מדי עמוקות
אתה הופך את החיים להר של לחצים

אני רציתי לאהוב
אתם גרמתם לי לשנוא
ולחשוב שהכל זה לבכות ולסבול

כל הזמן רצות לי מחשבות בראש
כמו רעל הן זורמות אל תוך הדם
משתקות אותי אולי גם מעוותות
את הסיבוב הקר של העולם

גרון יקר, גרון עמוק
אולי הגיע זמן לשתוק
דיברת כבר יותר מדי
איך לא חשבת עד מתי

כשאבא גדול, להחזיק לא יכול
את כל המשפחה
אמא קטנה, האם את מוכרחה?

אז מה אם חלפו כבר כל השנים
אפשר שוב להיות לרגע קטנים

מאחורי החלום שנגמר
יש חדוות זכרון של מקום מאושר
לרגע שוב איתי

יד קטנה,
אבל יש בה נשמה
אין בה כוח,
אבל יש בה אהבה

אבי שבשמיים
שלח ידיים
לאבי שבאדמה

פרחים זה אהבה
אמר לי פעם איש חכם.
תיקנה אותו האם:
פרחים?! פרחים, זה דם.

כיביתי את האור
שלא יראו

איך אני עכשיו הולך
ואת ישנה בחדרך
אף אחד לא לצידך

כמו שני חופים
אחד נמצא בשפל
השני טובע בגאות
כשמתנתק החבל

בשבילי את כמו מים, כמו ים
פשוט בלעדיך לא קיים
אלך אחריך לכל מקום בעולם
לא אכפת לי לאן

עצוב לי
וקר לי
קשה לי לדעת
קשה לי לגעת

משהו בתוכי נשבר
תמיד חיממתי את עצמי
מתי יחממו אותי

לבד עכשיו,
מול הפסנתר מוציא את רגשותיו
והצלילים ממיסים את הקשיחות

רק ביום האחרון כשכל חלק
יצא מהתמונה לדרכו
הבנתי שכל זה נשאר חלק ממני

אי אפשר להרוג מכונה
ממילא היא כבר מתה מבפנים
מאוחר מדי לצרוח

בכל עולם יש אדם
בכל אדם יש עולם

יש הכל אבל חסר,
המעט שהוא הרבה

זה לא משחק
בפעם אחת, ברגע,
הפה לא יצחק

מה לעשות
לבכות זה מיותר
עדיף לדחות זאת למחר

מה יביא איתך הלילה?
בטח לא יביא פתרון

בין אהבה לשנאה
הם תמיד מפסידים
בין הרוח לחומר
הם תמיד נקרעים

אך בכל זאת אני
מחפש בלי לחדול
ואיני יודע על שום מה

הם באו באמצע הרחוב,
רחוב שלא נגמר
כאן אתה כבר לא נשאר

שעת בין ערביים,
שעת השקיעה
לתוך הזיה

שאלה של זהות,
תראו לי את הדרך
איך לחזור אל המציאות

בוא נלך בעקבות המילים
שאיבדנו
כשאמרנו יותר מדי

הרוח שלי ריקה
רק עצב עוטף אותה
הנפש קבעה שתיקה
רק להם מחכה

אין מיצוי ,חסר מגע שייתן לי גיבוי
אולי יוביל לשינוי יסיר את העינוי

כי להמשיך בדרך בלי כיוון
רק מגביר את הסיכון

אין זמן לאהוב
אין זמן גם לכתוב

אתה היית השונא
אני הייתי האוהב

היתה שנאה אך ניצני האהבה
נרמסו בדרכם אל הפריחה

אתה שואל את עצמך איפה אלוהים
האם יש בכלל טעם לחיים

זה לא אותו ים
זו לא אותה שמש
זה לא אותו זמן

ילדים עפים
ילדים לא פוחדים

לטבוע בים של פרחים וצבעים
לחיות את היום בין דמיונות ושירים

רוצה אמון, רוצה שלוה,
מכל כיוון תהיה שווה

לא יודע מי אני
ואיפה תמצאי אותי
בטח לא עם הרגלים על הקרקע

את הקמטים שבלב
עוד לא רואים על הפנים

תן לעולם לפרוח היום
לשמחה לשלוט בכל מקום

וזה גם בשבילי
איתך אני מגרד את השאריות
מהילדות שלי