מלנכולי

לטוב הלב, לא לכאב,
חבר שבא ולא עוזב
לרגש שנוגע ולרגע מתקרב

אבי שבשמיים
שלח ידיים
לאבי שבאדמה

עם הזמן יבוא הכוח
אין לי שום מושג איך להמשיך
אני שומע ויודע
עדיין לא מבין

מתכסה עלי שלכת
זכרונות עונה אחרת
רק רגע קר מכל זה נשאר

אז מה אם חלפו כבר כל השנים
אפשר שוב להיות לרגע קטנים

פקח עיניים מסביבך
יש עולם שלם בך
אל תדאג הכל יהיה בסדר

עד שלא נדע שוב קרן אור שתסנוור
לא נוכל מהחלום הרע להתעורר

פרחים זה אהבה
אמר לי פעם איש חכם.
תיקנה אותו האם:
פרחים?! זה דם.

אבל עוד רגע יפרחו כלניות
בכל פינה יתחדשו המנגינות

היתה לי פעם בת, בת כהדס
כתכלת השמיים צבעי עינייה
לוורדי גינתנו דומים פניה

חשבת שתהיה חזק
כמו אבן מבפנים
האם טוב לך עכשיו
לדבר אל אבנים?

איך אני אמור לחיות בלי דאגות
מתוקף גורלי כבן אדם

אני רציתי לאהוב
אתם גרמתם לי לשנוא
ולחשוב שהכל זה לבכות ולסבול

אתה שואל שאלות יותר מדי מסובכות
אתה חושב מחשבות יותר מדי עמוקות
אתה הופך את החיים להר של לחצים

גרון יקר, גרון עמוק
אולי הגיע זמן לשתוק

כשאבא גדול, להחזיק לא יכול
את כל המשפחה
אמא קטנה, האם את מוכרחה?

רק ביום האחרון כשכל חלק
יצא מהתמונה לדרכו
הבנתי שכל זה נשאר חלק ממני

כיביתי את האור
שלא יראו

ועלי נגזר לא להיות פה איתך
ברגע האחרון שלך

לבד עכשיו,
מול הפסנתר מוציא את רגשותיו
והצלילים ממיסים את הקשיחות

יד קטנה,
אבל יש בה נשמה
אין בה כוח,
אבל יש בה אהבה

זה לא משחק
בפעם אחת, ברגע,
הפה לא יצחק

איך אני עכשיו הולך
ואת ישנה בחדרך
אף אחד לא לצידך

כמו שני חופים
אחד נמצא בשפל
השני טובע בגאות
כשמתנתק החבל

בשבילי את כמו מים, כמו ים
פשוט בלעדיך לא קיים
אלך אחריך לכל מקום בעולם
לא אכפת לי לאן

יש הכל אבל חסר,
המעט שהוא הרבה

עצוב לי
וקר לי
קשה לי לדעת
קשה לי לגעת

מאחורי החלום שנגמר
יש חדוות זכרון של מקום מאושר
לרגע שוב איתי

משהו בתוכי נשבר
תמיד חיממתי את עצמי
מתי יחממו אותי

אי אפשר להרוג מכונה
ממילא היא כבר מתה מבפנים
מאוחר מדי לצרוח

לטבוע בים של פרחים וצבעים
לחיות את היום בין דמיונות ושירים

בין אהבה לשנאה
הם תמיד מפסידים
בין הרוח לחומר
הם תמיד נקרעים

מה יביא איתך הלילה?
בטח לא יביא פתרון

בכל עולם יש אדם
בכל אדם יש עולם

מה לעשות
לבכות זה מיותר
עדיף לדחות זאת למחר

וזה גם בשבילי
איתך אני מגרד את השאריות
מהילדות שלי

אך בכל זאת אני
מחפש בלי לחדול
ואיני יודע על שום מה

הם באו באמצע הרחוב,
רחוב שלא נגמר
כאן אתה כבר לא נשאר

בעקבות המילים

שעת בין ערביים,
שעת השקיעה
לתוך הזיה

זה לא אותו ים
זו לא אותה שמש
זה לא אותו זמן

שאלה של זהות,
תראו לי את הדרך
איך לחזור אל המציאות

הרוח שלי ריקה
רק עצב עוטף אותה
הנפש קבעה שתיקה
רק להם מחכה

אין מיצוי ,חסר מגע שייתן לי גיבוי
אולי יוביל לשינוי יסיר את העינוי

כי להמשיך בדרך בלי כיוון
רק מגביר את הסיכון

אין זמן לאהוב
אין זמן גם לכתוב

אתה היית השונא
אני הייתי האוהב

היתה שנאה אך ניצני האהבה
נרמסו בדרכם אל הפריחה

אתה שואל את עצמך איפה אלוהים
האם יש בכלל טעם לחיים

יונה קטנה ומסכנה,
ישבה לה על חוט חשמל
ופתאום בשניה הגיע רגע הגורל

ילדים עפים
ילדים לא פוחדים

רוצה אמון, רוצה שלוה,
מכל כיוון תהיה שווה

לא יודע מי אני
ואיפה תמצאי אותי
בטח לא עם הרגלים על הקרקע

את הקמטים שבלב
עוד לא רואים על הפנים

שנלחם בכל הכוח
ועכשיו הוא נובל
על כל ישראל

תן לעולם לפרוח היום
לשמחה לשלוט בכל מקום

כמו הפרחים גם חבריי נובלים
עם תחילת הקיץ הכל נגמר
לבד היום לבד מחר

פוחד אפילו לנסות
מתגעגע לתקופות הטובות

המלאכים בוכים
בדמעות כמו כוכבים
על פניהם מתגלגלים
ואז נופלים

בכל פעם שידך נוגעת
לחיבוק או לסטירה
את כאבי את לא שומעת
את מצבי את לא מבינה